ביאור:בראשית ל מב
בראשית ל מב: "וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ל מב.
וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב[עריכה]
כולם מסכימים ש"הָעֲטֻפִים" זה ההפך מ"הַקְּשֻׁרִים" - רואים שיעקב בחר לטפל בצאנו בצורה מסוימת: אלו שהתאימו לו הוא השאיר ואת השאר הוא העביר ללבן. כך הוא גם פעל בששת השנים שבהן עבד עבור עצמו, כלומר הוא המשיך להעשיר את לבן.
השורש עטף מופיע פעמים במשפט - "וּבְהַעֲטִיף הַצֹאּן לֹא יָשִׂים, וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב”. כלומר, כל הצאן היו עטופים, נאספים, ואז יעקב הפריד לעטפוים ולקשורים. אין חובה שלמילה עטוף המופיעה פעמים יש בדיוק אותו פירוש.
עטף[עריכה]
- לשים בצד, להפריד, לכסות כדי לא לראות - "שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ, וְלֹא אָחַז; יַעְטֹף יָמִין, וְלֹא אֶרְאֶה" (איוב כג ט)
- בגד מכסה, עוטף כמעטפה, מתקבצים - "הַמַּחֲלָצוֹת, וְהַמַּעֲטָפוֹת, וְהַמִּטְפָּחוֹת, וְהָחֲרִיטִים" (ישעיהו ג כב).
- לצפות, להיות עטוף בחולשה - "שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב" (איכה ב יט).
קשר[עריכה]
- לחבר, להצמיד, לאסור, לקשור סרט לסימון: "ותִַּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה" (ביאור:בראשית לח כח)
- חזק, תקיף, ההפך מחלש - "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, ויַַּכֵּהו בַּעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים" (מלכים א טו כז)
לֹא יָשִׂים[עריכה]
"יָשִׂים" להניח יד על, לשלוט, להשקיע תשומת לב.
פירושים אפשריים:[עריכה]
כאשר יעקב אסף את הצאן, הוא עשה סלקציה בין החזקים והחלשים כהכנה למסע הבריחה מחרן דרך המדבר לכנען.
- בזמן איסוף הצאן, בערב, כאשר הכבשים חזרו מהמרעה ונכנסו לסוכה המכוסה ונעשו עטופים - יעקב בכוונה לא עזר לצאן הצמא והרעב ולא האט באיסוף. את החלשים מאחור הוא קיבץ בצד והעביר ללבן, ואת החזקים שבאו אליו מהר (כי הם היו קשורים וצמודים עליו), יעקב סימן אותם בחוט קשור ("הַקְּשֻׁרִים") ושמר לעצמו.
- בתקופת איסוף הצאן השנתי - יעקב נתן ללבן את הכבשים שהיה צריך לרדוף אחריהם ולאסוף אותם, אך את אלו שהיו 'קשורים' לקבוצה ובאו בלי צורך לרדוף אחריהם, יעקב השאיר לעצמו, ככתוב: "רחלה אחר רחלה הולכת" (מסכת כתובות סג ע"א).
- בתקופת הגז, כאשר הצאן היה עטוף בצמר, יעקב נתן את אלו עם הרבה צמר ללבן, ולקח לעצמו את אלו עם פחות צמר, כי אלה עם פחות צמר ינועו במדבר ביתר קלות.
- בתקופת ההמלטות, כאשר נולדו ולדות חלשים יעקב אסף ונתן אותם ללבן, ואת הבריאים הוא סימן בקשר לעצמו.
- בתקופת ההמלטות, נאמר: "וְהָיָה, בְּכָל יַחֵם הַצֹאּן הַמְקֻשָּׁרוֹת', וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹאּן, בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת" (ביאור:בראשית ל מא). כלומר, יעקב סימן בקשר כבשות טובות לצרכיו: 'הַמְקֻשָּׁרוֹת', והוא הרביע אותן במיוחד. לכן בתקופת ההמלטות הוא הקפיד לסמן ולקשור את הוולדות של המקושרות.
לפי הגישות המתוארות, ייתכן שיעקב עשה את כל הדברים לעיל, וכך אפילו נתן ללבן אפילו כבשים שלא היו מגיעים לו, כבשים עם כתמים חומים, כי הוא בחר את המתאימים לו. ללבן לא הפריע לקבל כבשים איטיות, חלשות או בעלות צמר רב, משום הוא לא התכונן לנוע במדבר, ובשבילו הכבשים האלה היו טובים לגמרי.